מה קורא?

מאמרים על כתיבה ועריכה

 המאמרים פורסמו לראשונה ברשימת התפוצה שלי בווטסאפ
 

להצטרפות וקבלת תכנים בנושא כתיבה ועריכה מדי שבוע (רק פעם בשבוע!) שלחו הודעת ווטסאפ למספר 050-7699915 

***

notebook-1939358_640_edited.jpg

אופס, טעיתי?

כידוע, טעויות הדפוס ביישניות קודם הדפסה וחצופות לאחריה. זה משפט נחמד, אבל לא חייכתי כששמעתי אותו לראשונה מלקוח – הבנתי שהיו טעויות בספר.
כלל לא בטוח שהן היו באשמתי, אחרי העריכה שלי היו עימוד והגהה והוא לא בא בטענות, אבל התחושה לא נעימה.
כולנו רוצים ספר מושלם, חף מטעויות ושגיאות הקלדה.
האם זה אפשרי? זו משימה מאתגרת, אבל אפשר לשפר את הסיכוי כדי למעט בטעויות. למשל, בשלב ההגהה לשנות את הגופן של האותיות (הפונט) – כך נגלה טעויות שהעין כבר התרגלה לראות בכל סבבי העריכה הקודמים. אפשרות נוספת היא להגדיל את התצוגה, אפשר גם לקרוא בקול רם (שומעים את הטעויות גם כשהעין מתרגלת, זה דורש קשב אחר) אבל הכי טוב? לתת למישהו אחר לעשות הגהה. מישהו שעדיין לא מכיר בעל פה כל פסקה וכל משפט שעמלתם עליו, שקורא לראשונה את הטקסט. זה יכול להיות מגיה או מה שמכונה בהוצאות לאור ״קוראים אחרונים״.
ובכל מקרה, אל תתרגשו כשאומרים לכם שיש טעות בספר. למה? ראשית, כי אנחנו בני אדם וטועים לפעמים, גם אם נשתדל בכל מאודנו. שנית, משום שלא תמיד מדובר בטעות… המאמר הזה עלה אחרי שהעליתי בסטטוס דוגמה לטעות ומישהי התפלא איך זה קורה בספר מודפס – אבל זו כלל לא טעות, זו רק נשמעת טעות בקריאה ראשונה. באותו משפט היו מחשבות – נקבה רבות, ורגשות – זכר רבים! רגשות מעורבים, רגשות חיוביים – אף אחד לא טועה בזה. איך בכל זאת נפלנו בטעות (תרתי משמע)? הצירוף של רגשות ומחשבות מבלבל, גם הסיומת xות מבלבלת, וכל הכבוד לשתי קוראות נאמנות שהבחינו בכך שהמשך המשפט בלשון זכר רבים הוא תקין לחלוטין (שתיהן עוסקות בכתיבה או עריכה).
אז נכון. מלחיץ לשמוע שיש טעות בספר (וזה אפילו לא היה ספר שאני ערכתי), אבל תמיד כדאי לבדוק שוב במה דברים אמורים ולבחון את הטקסט בלי רגשות מעורבים 

א.jpg

לכתוב מהבטן או ללטש תוך כדי כתיבה?

קודם כול – לכתוב מהבטן. בהמשך נרכיב את משקפי הקורא ונערוך. את בטוחה? כן. ואני כבר לא זוכרת כמה פעמים אמרתי את זה לכותבים. היום ארחיב קצת מעבר למשפט השגור הזה, כי הוא מכיל לא מעט טיפים לכתיבה. מוכנים? נצא לדרך.
בחדר העבודה שלי יש שולחן גדול למחשב די קטן… רוב השולחן עמוס בספרים – ספרי עבודה  והשראה, ספריית הכתיבה והעריכה שלי. מדי פעם נוסף ספר חדש לאוסף, אבל ההנאה הגדולה שלי היא לעיין שוב בספרים הישנים. על אחד מהם רציתי לספר לכם הפעם – "הזכות לכתוב" מאת ג'וליה קמרון (מחברת רב- המכר "דרך האמן"). כותרת המשנה של הספר די יומרנית: "הזמנה והכנה לחיים של כתיבה". למה יומרנית? כי בינינו, למי יש זמן לחיים של כתיבה? החיים הם החיים, עמוסים ומסיחים את הדעת. ובכל זאת, הנה כמה פנינים מהספר, בנימה יותר אופטימית. קמרון מקדישה פרק שלם למה שהיא מכנה "להתוות מסלול" וכך היא כותבת: "אני מאמינה שמה שאנחנו רוצים לכתוב רוצה להיכתב… תפקידי אפוא הוא להגיע לדף ולתת לדבר הזה לנוע דרכי. במובן מסוים, מה שרוצה להיכתב אינו מענייני". נשמע קצת רוחני מדי? זה מעשי לגמרי. האמירה הזו מובילה את קמרון לעסוק באחת השאלות שמטרידות כל כותב – מתי להתחיל לשכתב, ללטש ולערוך?
וכך היא מספרת: "בתחילת חיי הכתיבה שלי ניסיתי ללטש תוך כדי כתיבה. כל משפט, כל פסקה, כל עמוד, היו חייבים לנבוע ממה שבא לפניהם ולהיבנות עליו. הקדשתי לכך הרבה מחשבה. ממש "הזעתי" על זה. השקעתי מאמצים בלהיות סופרת… הסכנה בלכתוב ולשכתב בעת ובעונה אחת היא, שאז הכתיבה תלויה במצב הרוח. במצב רוח פתוח כל מה שכתבתי היה נפלא  במצב רוח סגור שום דבר לא היה טוב… רציתי דרך שפויה יותר לכתוב…"
והנה העצה הטובה שלה: "כדי להגיע לדרך זו, למדתי להניח בצד את השיפוטיות כשאני כותבת ולשמור את הליטוש לשלב מאוחר יותר. קראתי לכתיבה החדשה והחופשית יותר הזו "להתוות מסלול". בפעם הראשונה בחיי נתתי לעצמי היתר רגשי לכתוב טיוטות רחוקות מליטוש, מחוספסות…" והנה הקסם שפשוט קורה – "מרגע שהרשיתי לעצמי להיות מחוספסת, כתיבתי הפכה חלקה יותר… כשהגעתי לליטוש מצאתי שלא נשאר הרבה מה לתקן או לשנות… נזכרתי שפעם לפני שנים הכתיבה היתה בשבילי כיף. תפקידי היה לכתוב, לא לשפוט את הכתוב".
קמרון מרחיבה עוד על כתיבת הטיוטה הראשונה, והנה עצה חשובה נוספת: "כתיבה מתוכננת מדי וערוכה עד עייפה היא נטולת עסיס. תפקידן של טיוטות מאוחרות הוא אפוא לתת לטיוטה הראשונה נפח… הכתיבה – וזה הסוד  הגדול שלה – רוצה להיכתב. הכתיבה אוהבת סופר כמו שאלוקים (נכתב בה' במקור י.פ.) אוהב חסיד אמיתי. הכתיבה תמלא את לבכם אם רק תתנו לה. היא תמלא את הדפים שלכם ותעזור לכם למלא את חייכם". חיים של כתיבה, זוכרים? אז אולי זה כן אפשרי? מצאו את המסלול שלכם וצאו לדרך...

%D7%A4%D7%AA%D7%A7%D7%99%D7%9D_edited.jp

איך מתחילים לכתוב?

הוא היה ילד יהודי קטן בפולין בשנות הזעם. לאט לאט הכול החל סוגר עליהם, עד שהגיע הגרוע מכול. בהחלטה שרירותית נבחרה משפחתו לצאת אל היער, ושם מול הבור, ירו בהם למוות. את הצעקות לא ישכח לעולם. אחיו הירוי נפל והפיל גם אותו לבור, והוא מצא את עצמו אחרי שהכול נגמר שם בבור, חי בין המתים. ואז שמע תנועה, מישהו זז. זה היה אבא שלו. ושניהם יצאו משם.
היו שנים קשות, הייתה אימה וזוועה, והוא שרד. המשיך בחייו, ובעצם בנה אותם מחדש. עלה לארץ, למד, התגייס לצבא, הקים משפחה והצליח בעבודה.
ואז, ביום אחד סתמי לגמרי, הלך ברחוב ומישהי קראה לעברו ביידיש: "אתה הילד שיצא מהבור!"
והוא הבין שתמיד יישאר הילד שיצא מהבור, לא משנה כמה שנים חלפו מאז.
***
זה לא סיפור שהמצאתי, הוא מבוסס על ביוגרפיה אמיתית שבע"ה תצא לאור.
לכל אחד יש סיפור, ועכשיו זה הזמן של הסיפורים האלה – ההורים שלכם או סבא וסבתא יושבים בבית. אין ביקורים, אין סידורים, אפילו אי אפשר ללכת לקופת חולים או סתם לטיול בשדרה.
הם לא ילמדו עכשיו אקסל או פוטושופ, הם לא רוצים לשבת כל היום ליד הטלפון ולקרוא שוב ושוב בדיחות שרצות בווטסאפ,
הם רוצים להיות משמעותיים.
אז תנו להם את המתנה הזאת – צריך רק מחברת ועט, אפשר גם להקליד במחשב אבל ממש לא חובה.
הציעו להם לספר את הסיפור שלהם, זה שתמיד רצו לכתוב ולא היה זמן. הם יישאבו לזיכרונות, לא יוכלו להפסיק, ובסופו של התהליך תהיה מחברת או קובץ במחשב, טיוטה שבעתיד תוכלו להפוך לספר משפחתי.
ואם הם לא יודעים איך להתחיל ומה לכתוב, אשמח לייעץ ולכוון (בחינם ובשמחה, גם לי יש יותר זמן עכשיו). הנה טיפ ראשון, שיכול לעזור כדי להדליק את הניצוץ ולהתחיל בכתיבה, למי שמתקשה: הוא בנוי משלושה שלבים:
1. חשבו מהו זיכרון הילדות החזק ביותר שלכם. כתבו אותו כפי שקרה, מזווית הראייה שלכם באותו זמן. זה קרה כשהיית בן שבע? תן לילד בן השבע לספר עליו. אחרי שכתבתם נסו להרחיב – להוסיף תיאורים עד כמה שאפשר, רגשות, מחשבות. שוב, הכול מזווית הראייה של הילד או הנער או הבחורה, לפי העניין.
2. הפגישו את הילד ההוא אתכם, עכשיו, בסלון שלכם. מה הייתם אומרים לו? האם נהג נכון? האם הבין נכון את הסיטואציה? האם הפיק ממנה לקחים לחייו שהיו נכונים או שגויים? האם משהו מאותו אירוע השפיע על חייו? כל מה שאפשר לומר על הזיכרון ההוא כיום, במבט לאחור. דברו איתו, אפשר לכתוב דיאלוג ואפשר רק לנאום. הוא יקשיב.
3. קראו שוב את מה שכתבתם בסעיף 2. האם יש כאן דברים שיכולים להיות נכונים גם לאנשים אחרים ולא רק לכם? האם יש כאן משהו אוניברסלי, אמירה מסוימת שיכלה להיות כללית? תובנה? מסר לאומה? כתבו אותו בדף נפרד, לעצמכם. המילים האלו לא ייכנסו לסיפור, אבל הן לב הסיפור שלכם. עכשיו תוכלו לחזור להתחלה ולכתוב ברצף כרונולוגי את סיפור חייכם – אתם כבר יודעים מה אתם רוצים להגיד. בהצלחה!

ידיים.jpg

מה הכי חשוב בעבודה העריכה?

את הספר המשפחתי שלה שלחתי, ערוך ומסודר, כבר לפני כמה שבועות. מאז לא שמעתי ממנה. טוב, יש חגים, והיא בטח עסוקה. אחכה עוד קצת, חשבתי.
היום הגיעה שיחת הטלפון ממנה.
"עדיין לא הספקתי לעבור על מה ששלחת לי במייל. אני בבית חולים עכשיו, מחכה לתשובות מאוד חשובות לבדיקות שלי. אני לא יודעת מה ייגמר קודם, הספר הזה או החיים שלי, אבל תגידי, יש בכלל ערך לדבר הזה שכתבתי?"
בוודאי. יש ערך, והיא כתבה מקסים, ועוד נסיים את הספר הזה, אבל השיחה איתה גרמה לי להבין שאנשים כותבים – כי הם חייבים לכתוב, ולכל כתיבה כזו יש ערך. אף אחד לא כותב סתם, רק לעצמו. 
מצד שני, אף אחד מבני המשפחה שלה לא קרא את הספר לפני העריכה, רק עכשיו היא משחררת אותו ומקשיבה להערות שלהם. היא חיכתה לחיזוק הזה, לשמוע שהדברים שהיא כתבה שווים משהו בכלל.
לפעמים זה קריטי יותר מהגהה או מעריכת תוכן – מי שמעריך את דעתכם רוצה לשמוע מה אתם חושבים על הספר שלו, תפרגנו, זה חשוב הרבה יותר.

1133187661-94340.jpg

כתיבה א-מגדרית, איך עושים את זה באמת?

לרגל יום המשפחה, שפעם היה יום האם, בחרתי לעסוק בסוגיית עריכה מעניינת שנתקלתי בה לראשונה כשהייתי צריכה לקחת חוברת הדרכה למורות ולערוך אותה כך שתתאים למורים ומורות, כלומר לנסח בדרך א-מגדרית את הטקסט. האתגר בעריכה כזו הוא שהטקסט חייב להישאר כזה שמתאים למדריך, מכוון ישירות למורים ולא מנוכר ומרוחק מדי, ועדיין – להתאים לשני המינים. פעמים רבות נתקלים בצורך בכתיבה א-מגדרית (למשל כשכותבים ניוזלטר ורוצים שהקוראים ירגישו שהטקסט מדבר ממש אליהם) אז איך עושים את זה? יש כמה שיטות, לא מסובכות בכלל, צריך רק להכיר אותן. (הערה קטנה לפני כן: מצאתי בזמנו טקסט יפה שכתבה בנושא רוזין רוזנבלום, והדברים מבוססים בין היתר על מה שרוזין כתבה, אך בשילוב עם הניסיון שלי ובשינויים רבים. בהמשך הייתי צריכה לקחת את הטקסט ההוא ולשנות אותו כך שיתאים לא רק לתיכונים אלא גם לסמינרים, אבל זה כבר לפוסט אחר…)
כלל ראשון – תשתמשו בכף. כף סופית כמובן. שמתם לב שרוב מילות הפנייה המסתיימות בכ' סופית, נקראות גם כזכר וגם כנקבה? הנה כמה דוגמאות: שלך, בשבילך, לך, לבקשתך, כרצונך, ממך, איתך, לדעתך וכו' וכו'.
אז בכל פעם שמתחשק לך לכתוב לקהל היעד שלך בשפה א-מגדרית הכלל הזה יעזור לך. איך קראתם את השורה הזאת? מתאים לכם, נכון?
וזה בדיוק הטיפ השני – לשון רבים. לא סתם לשון רבים, לשון רבים – אנחנו. כשאנחנו כותבים בלשון רבים אנחנו עוקפים את הבעיה ולא שמים לב בכלל ללשון זכר או נקבה. זה עובד גם אצלכם, נכון?
הטיפ השלישי – כתיבה בלשון עבר. פעלים בלשון עבר נקראים גם כזכר וגם כנקבה. כתבת כך פעם? שמת לב שזה מצליח? ראית שזה עובד? יופי! נעבור לטיפ הרביעי והאחרון. שם הפועל. בזה השתמשתי לא מעט במדריך ההוא, למורים ולמורות. במקום לכתוב הוראות ולהשתמש בפעלים כמו "השתמש/י", "שאל/י", "המורה יחלק", יש להשתמש בשם הפועל, ולנסח את הטקסט בצורה כזו שתתאים לשני המינים, למשל נכתוב "יש לשאול את התלמידים", "ניתן להיעזר בקלפים שבעמוד…" אפשר להתגבר כך על המכשלה ולעקוף אותה די בקלות, אם כי בניסוח בשיטה הזו יש קצת ניכור ומרחק ולכן עדיף להשתמש בשיטות האחרות. ספרת כמה שמות פועל היו בפסקה האחרונה? נראה שהצלחנו, לא?

Heading 2